"לא נחדל" אירוע הוצאת הספר ביד לשריון בלטרון

אתמול (29 באוגוסט 2013) התקיים טקס לכבוד הוצאתו של הספר "לא נחדל" של אמנון רשף על לחימתה של חטיבה 14 במלחמה. הספר יצא בשתי גרסאות, מלאה ועבת כרס ללוחמי החטיבה, היסטוריונים ו"שרוטים" ומקוצרת לטובת הציבור הרחב.

האירוע התקיים בלטרון וכלל מוזמנים רבים וביניהם אלופי המטכ"ל בהווה ובעבר. כצפוי הגיל הממוצע של משתתפי האירוע היה 60 פלוס (רשף עצמו חגג ביום זה 75 שנה) ורובם מאנשי החטיבה בעבר.

בניגוד להרגלי נתתי לעצמי את הזמן והגעתי מוקדם בלי מהירות מתוך כוונה לחוות את האירוע בנחת. לא נחפזתי להיכנס לאולם המרכזי בו הוגש כיבוד אלא נתתי לעצמי זמן לבקר שוב במיצג יום הכיפורים שנמצא ליד תערוכת הרק"מ ממלחמות ישראל ולאחר מכן לעבור בכותל השמות בו חקוקים שמותיהם של אלפי חללי השריון במלחמות ישראל. לא היה קשה לאתר את שמותיהם של חברי לפלוגה ושמות נוספים שנפלו במלחמה ההיא.

באולם הכינוס התקיימו מפגשים מרגשים בין אנשים שהתראו לאחרונה וכאלו שלא נפגשו שנים רבות. במרכז אולם ההתכנסות הייתה תערוכה של צילומים מהמלחמה שפתוחה לציבור. ליד התמונות התכנסו אנשים שזיהו את עצמם או את חבריהם, דבר שהעלה זיכרונות בלב כולם.

האירוע נפתח בהקראת יזכור לנופלים מפי אליהוא בן און שהנחה את הערב, לאחר מכן נישאו כצפוי נאומים של מספר אנשים. דבריו של מנכ"ל הוצאת הספרים זמורה ביתן היו מאלפים. הוא תיאר את מערכת היחסים שנוצרה בין אמנון רשף לבין מנהלי ההוצאה לאור, או כדבריו: "אני חשבתי שאנחנו מנהלי החברה אבל מהר מאוד אמנון רתם את כולנו לבצע את הנדרש בדייקנות, ללא לאות וללא עייפות... ראשה של העורכת הלשונית נשמט לאחר יום עבודה מפרך אבל אמנון נשאר לשבת לידה, לעיין בניירותיו כאילו יצא מהמקלחת לאחר שינה טובה (ציטוט מהזיכרון בלבד)". כל מי שעבד עם אמנון בעבר או בהווה יודע עד כמה דייק מנהל ההוצאה לאור בתיאורו.

מהסרטון שהוקרן למדנו כי שם ספרו של הספר לקוח מאחד הדפים הקרביים שפרסם אמנון במהלך המלחמה.

לאחר מכן עלו חמישה מלוחמי החטיבה שהתפקיד הבכיר בהם היה של מפקד מחלקה, מחווה יפה ללוחמים הפשוטים שנשאו על גבם את עיקר הלחימה. כל אחד מהלוחמים סיפר את סיפורו, מי בקלות תוך חיוך ומי בכבדות כאילו הוא חווה את האירועים שוב מעל הבמה בלטרון.

סופו של הערב לאחר דבריו של אמנון עצמו היה בדברים מרגשים של בניו של אמנון. חמשת ילדיו עלו לבמה וספרו על חוויות הילדות שלהם לגדול בצל אבא בקבע ורק לאחר שנים רבות (אולי רק לאחרונה) להבין עד כמה המטען של להיות מח"ט 14 במלחמה הרחוקה ההיא היה קשה עת ניכסו לעצמם יחידות אחרות את ההצלחות לא להם בקרבות. הספר הזה שכתב אמנון רשף הוא תיקון מה לנושא זה ועדיין עומדת השאלה האם התיקון אכן תיקון. טרם קראתי את הספר אבל בהנחה שהוא מדויק ונאמן למציאות כפי שרק אמנון יודע האם יש בו כדי תיקון לתחושת העוול שנושאים חלק מלוחמי החטיבה כבר שנים רבות. אחרי ארבעים שנה קשה לשנות תחושות שהתקבעו במיוחד אצל ציבור שרובו לא היה כלל במלחמה והדקויות הקשורות בדיוקם של פרטים לא נוגעים בהם לא מבחינת העניין העובדתי ובטח שלא מבחינת העניין הרגשי.

במהלך הטקס שאלתי את עצמי מהי החוויה שאני עובר באותם הרגעים, תוך שאני מתבונן ימינה ושמאלה. האם המפגש הזה מעבר להיותו אירוע "השקה" של ספר הוא גם מעין "שבת אחים" של אנשים מבוגרים המתרפקים על העבר הרחוק והקשה ומספקים לעצמם תחושת ביחד והערכה הדדית שכל כך נמנעה מהם במשך שנים רבות?

איש איש לתחושתו, אישית התחושות האלה כבר לא מקננות בלבי, עזבתי את האולם לאט בדרכי לחנייה שנמצאת בשולי הגבעה עליה עומדת משטרת לטרון. היה חושך השעה קרובה לחצות, רוח קרירה ונעימה שברה את חום היום, מאידך הרגשתי שהיה מספיק עבורי ומן הצד השני עדיין התלבטתי עם עצמי האם נכון עכשיו לצאת מהאולם ולא להישאר עוד זמן מה עם האנשים הטובים שהיו שם. אנשים שעבורם לעולם לא תהיה סגירת מעגל...